מקור תלמוד ירושלמי דמאי א׳:ד׳
4 משנה: הַדְּמַאי מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְתַּתְּפִין בּוֹ מְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוּם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶהַגִּירְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו חַיָיב בִּדְמַאי. וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
5 הלכה: מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוּם שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה.
6 מִבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָדָא דְתַנֵּינָן סָפֵק חֲשֵׁיכָה סָפֵק לֹא חֲשֵׁיכָה.
7 תַּנָּא רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל מְחַלְלִין דְּמַאי בְּמֶרְחַץ שֶׁאֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. הָא וַדַּאי טָעוּן בְּרָכָה. רִבִּי מָנָא בְּעֵי קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן כֵּיצַד הוּא מְבָרֵךְ אִם הָיוּ פֵירוֹת עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אִם הָיוּ מָעוֹת עַל חִילּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
8 אִם הִקְדִּים מִשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן אֵין בְּכָךְ כְּלוּם בְּשֶׁעָבַר הָא בַּתְּחִילָּה לֹא. רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר וָוא רִבִּי חִיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מוּתָּר לְהַקְדִּים שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן בִּדְמַאי. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא יַעֲשֶׂה וְאִם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי.
9 מַהוּ לִיקְבֹעַ שֵׁנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אַיְיתֵי לֵיהּ אָרִיסֵיהּ פֵּירֵי. אָמַר לֵיהּ צֵא וּקְבַע שֵׁנִי. חָזַר וְאָמַר לֵיהּ צֵא וּקְבַע רִאשׁוֹן וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא קָבַע שֵׁנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן. הָדָא אָמְרָה שֶׁמּוּתָּר לִיקְבֹעַ שֵׁנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן.
10 עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן פּוֹטֵר הוּא אָדָם אֶת טִבְלוֹ בִּסְאָה אַחַת שֶׁל טֵבֵל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מֵבִיא סְאָה אַחַת שֶׁל טֵבֵל וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֵׁנִי וּפוֹדֶה אוֹתָהּ וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. נְחַת עוּלָּא לְתַמָּן וְאָמְרָהּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְחָבְרוּן עֲלוֹי. הָתִיב רַב שֵׁשֶׁת וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֵבֵל. וְתַנִּי עֲלָהּ נוֹטֵל מִן הַשְׁנִיָיה שְׁנֵי תְּאֵינִים וּשְׁנֵי עִישּׂוּרִין וְעִישּׂוּרוֹ שֶׁל עִישּׂוּר. וְיִטּוֹל שְׁתֵּי תְּאֵנִים וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן שֵׁנִי וְיִפְדֶּם וְיַחְזוֹר וְיַעֲשֵׂם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. אָמַר רִבִּי מָנָא וְאֵין שֵׁנִי שֶׁבְּרִאשׁוֹנָה טָבוּל לְרִאשׁוֹן שֶׁבִּשְׁנִיָיה. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה תַּמָּן כְּדֵי שֶׁהוּא טוֹבֵל לָרִאשׁוֹן וְלַשֵּׁנִי. בְּרַם הָכָא שֵׁנִי שֶׁנִּיתְקַן מַחְמַת רִאשׁוֹן אַתְּ חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ רִאשׁוֹן.
11 שֶׁמֶן שֶהַגִּירְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתֵיו חַיָיב בִּדְמַאי. מָה שֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. מַה בֵּין זֶה לָזֶה. זֶה עַל גַּב גּוּפוֹ בָטֵל. וְזֶה עַל גַּב צֶמֶר הוּא בָטֵל.
פירוש עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי דמאי א׳:ד׳
4 על פדיון מעשר שני כתב הרוקח בסי' שס"ג וז"ל כל ברכה שהיא הודאה להקב"ה כגון המצות וכשקיימה גומרת לעשייתו ואינו מחויב בה עד שתזדמן לו והרשות בידו לפטור את עצמו ממנה ואין משך למצוותה וכשעשאה כבר נגמרה המצות קבעו בברכתה בעל או אם המצוה מוטלת עליו על כרחו ובפעם אחת נתקיימת מטבע שלה כמו על נטילת ידים כו' על פדיון מעשר שני או על חלול מעשר שני בירושלמי בפ' א' דדמאי משום שלאלתר נגמרה המצוה על כסוי הדם כו' ע"ש שהאריך: